גולדן סטייט ווריורס פתחה את עונת 15/16 בדיוק מהמקום שבו הפסיקה את העונה הקודמת, בסיומה זכו באליפות ראשונה מבין שלוש במהלך חמש הופעות רצופות בגמר ה-NBA. כולנו חזינו בהולדתה של אחת מהקבוצות הגדולות בתולדות המשחק בעודה מדלגת בקלילות מעל כל יריבה שנקרית בדרכה. את העונה הזו הווריורס פתחו עם 24-0 מוחץ בדרך למאזן העונה הסדירה הטוב ביותר שהליגה ראתה, 73-9. אמנם הלוחמים לא זכו לשתות מהבאר אליה הגיעו בסופה של אותה עונה, עת הפסידו לקליבלנד של לברון וקיירי, אך ללא ספק מדובר בנקודת ציון חשובה במורשת של המועדון האדיר. בראש סגל השחקנים עמד, כמובן, סטף קרי שהיה בדרך לזכייה שנייה רצופה בתואר ה-MVP של הליגה.
באחד ממשחקיה של גולדן סטייט באותה עונה הבחנתי במשהו מיוחד מאוד שלא ראיתי לפני כן. האלופה המכהנת דרסה כהרגלה את יריבתה חסרת האונים כאשר על כולם מנצח מספר 30 בצהוב-כחול. הרכז הנהדר עשה ככל העולה על רוחו על הפרקט – זריקות משוגעות, דריבלים מהפנטים, מסירות אומן… רק תבחרו. זה היה נראה כמעט כאילו הוא נהנה לשחק כדורסל. לא, בעצם זה בדיוק מה שהיה שם. הוא עלה לפרקט כדי ליהנות מהדבר שהכי כיף לו לעשות. אפשר היה לראות את זה בחיוך על הפנים שלו, בקלילות חסרת הלחץ שבה הוא נע על המגרש, בתגובות הילדותיות אחרי כל מהלך.
עונת 08/09 התחילה עבור אוהדי ברצלונה כשעננת חוסר-ודאות גדולה מרחפת מעליה. המאמן פרנק רייקארד עזב את המועדון ובמקומו מונה פפ גווארדיולה – המאמן חסר הניסיון של קבוצת המילואים דאז. המהלך גרם לפרשנים רבים להרים גבה, אך בסוף אותה עונה גם לאחרון הספקנים היה ברור שזו הייתה החלטה מצוינת. ערב אחר ערב, משחק אחר משחק, הבלאוגרנה רקדו במגרש והשאירו אבק ליריבותיהם חסרות הסיכוי עם תצוגות תכלית שובות עין. ברצלונה הפכה לאטרקציה מספר אחת בעולם, היא זכתה בכל תואר אפשרי ולמעשה שלטונו של המועדון בענף הכדורגל החל. שחקני הקבוצה היו מהמוכשרים ביותר שדרכו על הדשא אי פעם, אולם מעל כולם עמד אחד, בחור ארגנטינאי די צנום העונה לשם ליאו מסי.
מסי פרח תחת השיטה החדשה שהנהיג גווארדיולה. לאחר שקיבל את המושכות בעקבות עזיבתו של רונאלדיניו, הוא הוביל את ברצלונה לאינספור הישגים וגרף בעצמו מספר לא מבוטל של תארים אישיים, כולל את כדור הזהב ארבע פעמים ברציפות (2009-2012). אך מעבר לתארים ולהצלחה המסחררת, מסי עלה כל פעם למגרש כי הוא רצה לשחק כדורגל. הוא רצה לכדרר ולהתל במגני היריבה, הוא רצה למצוא את חבריו במסירות גאוניות, הוא רצה להרים רגל שמאלית אימתנית ולראות את המבע האומלל בפניו של השוער. הוא עלה למגרש כי הוא נהנה לשחק.
סטף וליאו הם הגיבורים שלי, שניים מני רבים. הם, כמו שאר הכדורגלנים והכדורסלנים, אלה שהצליחו להגשים את החלום הרטוב של כולנו. אבל כמה שהדרך שלהם לפסגת האולימפוס לא הייתה פשוטה… שני ילדים קטנים גופנית שנראו שבריריים לכל "מביני העניין", כאלה שפשוט לא יצליחו לשרוד בליגה של הגדולים. וכנגד כל הסיכויים הם התעקשו והוכיחו לכולם את ההיפך. למה? אולי הם ידעו שכולם טועים, אולי הם ידעו שהם טובים מספיק. לי זה נראה שהם פשוט אהבו את מה שהם עושים, מברכים על כל דקה שניתנה להם כדי להוסיף עוד מהלך לאוסף הרגעים הבלתי נגמר שלהם.
באופן אירוני למדי, דווקא הם, שלא זכו לאמונם של אנשי המקצוע בילדותם, מהווים את ההשראה הגדולה ביותר עבור ילדים בכל העולם. לא תמצאו שם המתנוסס על יותר חולצות במגרשי ילדים מ"Messi" או קריאה שנשאגת בקול יותר רם מ"סטף!" במשחק שכונתי באחד ממגרשי הכדורסל. איך אפשר שלא? שני ענקים שעמדו בראשי השושלות המפוארות במאה הנוכחית, ויש שיגידו בתולדות הספורט העולמי בכלל. הם (יחד עם לברון ג'יימס וכריסטיאנו רונאלדו) היו הפנים המייצגות של שני ענפי הספורט הגדולים והנערצים ביותר בעולם.
מעבר לכך, הם שינו את פני המשחק כמו שהכרנו אותו, כל אחד בתחומו. קרי, לדעתי גדול הקלעים בכל הזמנים, ניהל קבוצה התקפית במהותה שלימדה אותנו קבוצתיות מהי; כיצד באמת נעים ללא כדור; איך כל שחקן יכול לנטרל את האגו האישי, למצוא את מקומו במערכת ולתרום להצלחתה; ובעיקר – הבנו שלא הבנו את עוצמתה של הקליעה עד ה"ספלאש ברודרס". מסי, לדעתי גדול הכדורגלנים בכל הזמנים, היה חלק מחבורת שחקנים ששיחקו את הכדורגל כפי שהוא נועד להיות משוחק עם הנעת כדור בלתי פוסקת תודות לטכניקה עילאית; יצירת אינספור הזדמנויות הבקעה הנובעת מאינטליגנציית משחק גבוהה; פעולה מחוסר אנוכיות ומפרגון הדדי; "טיקי-טאקה" כמו בספרים.
הדמיון בין שני הספורטאים רחב אף יותר. בדפי ההיסטוריה של הספורט, כל אחד מהם בוודאי ייזכר כגדול הסקוררים שהיה לענף שלו להציע, בין אם בשל זריקה פנומנלית או יכולת הבקעה נדירה. אולם לראייתי מדובר בשניים מהשחקנים השלמים ביותר שראה המשחק, לפחות בפן ההתקפי. צריך מישהו שינהל את ההצגה ויתמקד ביצירת הזדמנויות לאחרים? אין בעיה. ההתקפה תקועה והקבוצה זקוקה נואשות למישהו שיפעיל קצת קסם אישי עם יכולות הכדרור המופלאות שלו? זה האיש שלכם. שניות אחרונות והמאמן צריך לקבל החלטה למי הולך הכדור האחרון? אתם יודעים איך זה ייגמר.
אולם הדמיון ביניהם לא חף גם מהיבטים פחות חיוביים. אני לא אשכח את גמר מונדיאל 2014, אולי רגע הספורט המאכזב ביותר שחוויתי. הייתי סמוך ובטוח שזה היום בו "הפרעוש" לא ישאיר ספק גם לגדולי מבקריו כשיוכיח את גדולתו גם בנבחרת ויזכה בתואר היוקרתי מכולם. אבל טעיתי, ומסי עצמו סיפק משחק מאכזב למדי. מקבילו ב-NBA אמנם זכה 3 פעמים באליפות העולם ובצורה משכנעת, אך לא קיבל את תואר ה-FMVP ולו פעם אחת, עובדה שתמיד תשאיר ספק ביכולתו לככב בבמה הגדולה בעולם.
ואולי זה חלק מהעניין – ברגע השיא של הקריירה, בו הלחץ הוא הקובע ודבר לא מעניין מלבד הניצחון, דווקא אז אלה שרוצים פשוט לעלות וליהנות לא באמת יכולים לעשות זה, נתונים למכבש הלחצים והציפיות המפלצתי שנוצר בעל כורחם.
בעידן שמקדש את היריבויות, הרדיפה אחרי ניצחונות ותהילה, הצורך בהכרה ואפילו הרצון בהגשמה עצמית, שובים אותי דווקא שני הילדים האלה שעולים לשחק בגלל אהבה כנה לספורט שלהם. אין זה אומר שאיני מעריך תחרותיות או רצון לנצח, להיפך – הגדולה האמיתית של קרי ושל מסי היא היכולת לנצח ולשלוט לחלוטין במשחק בזכות הכישרון ומתוך הנאה טהורה.
אבחנה יפה מאוד, תודה רבה מתן. וגם דרך יפה לדבר על "מי הכי גדול" באופן יותר סובייקטיבי ואישי מבדרך כלל, אולי "מי הכי קסום"? והתשובה שלי, בכדורגל לפחות, היא אנדרס אינייסטה.
היה לנו בבית כינוי לאינייסטה – אנדרס בעל הנס. ניתן לו אחרי גול שובר השיוויון מול צלסי ביום ההולדת של אחי
תודה רבה מתן.
בהחלט השוואה שראיתי כבר לא פעם, בזמן שאת לברון משווים יותר לרונאלדו (חזק ואתלטי יותר).
ולגבי ה-FMVP – האמת? חבל שקרי לא קיבל לפחות פעם אחת.
זאת אכן תחושה שמקבלים אצל שניהם, ההנאה מהמשחק.
תודה מתן.
בהחלט השוואה מעניינת ודמה.
בנוגע לרגעים הגדולים מסי הוכיח את עצמו בשלבים המכריעים לא פעם, (ליגת האלופות מוסרת ד"ש) אך במשחקי הנבחרת הוא סוחב אותם לבד, ניתן לראות זאת בשלושער מול צרפת שהוא לקח את האחריות עליו ומי שבסוף החמיץ זה השחקנים האחרים.
מסכים לגמרי, ועדיין ברמת הנבחרת אני חושב שיש יותר תחושת פספוס ואכזבה מכל דבר אחר.
אפשר לטעון לכאן או לכאן ויהיה קשה לי לטעון כנגד רוב הטענות, ויחד עם זאת 0 תארים בטורנירים גדולים (כשלא מעט פעמים הם היו במרחק משחק בודד) אומרים הרבה בעיניי, כולל התסכול האישי שלו שהתבטא בפרישה מהנבחרת…
מתן אני יכול בהחלט להבין מאיפה באה האהבה וההערצה שלך לשני הפרעושים האלה. קטנים, זריזים, ומוכשרים בטרוף. את מסי אני מחבב ואת סטף קצת פחות, את שניהם אני מאוד מעריך.
אם זאת אני חושב שהדיעה המיינסטרימית הזאת הי די ילדותית – אהבת דוד אוטומטית למול הגוליאתים. במה סטף מייצג יותר טוב את המשחק השמח משאקיל? שאק היה השחקן השמח ביותר שזכור לי בנבא, בעיקר בשנותיו הראשונות. שטותניק בלתי נלאה, בחור קליל וכיפי, אהוד על חבריו לקבוצה. זמר "ושוטר" מחוץ למגרש, מנהיג חבורה. הוא היה יותר מדי קליל שקובי התעצבן עליו. אז הוא גורילה וסטף ילדון חמוד? אותו דבר עם מסי – מי אמר שהוא מייצג אהבה למשחק יותר מצמד-חמד הבלמים של איטליה קנבארו ונסטה? או יותר ממתן נאור? סטף גם לא שינה את המשחק, הוא חייל מוצלח במהפכה שהנהיג דאריל מורי. אני מעריך אותו ככוכב שנע המון בלי כדור ועל המקצוענות, אבל גם הוא וגם מסי מפוצצים באגו בדיוק כמו לברון ואחרים. מסי הוא בכלל חלק (נוצץ) ממכונה משומנת היטב.
שניהם אגב לא ידועים בהגנה המדהימה שלהם
כן.. כמו שדארווין היה חייל במהפכה שהנהיג כסנופון.
על אהבת דוד אוטומטית למול הגוליאתים:
"The audience is floating freely, like a ghost, until you give them a place to land.
This free floating effect can be exploited for a while – closing in on the planet Earth; panning across a dirty shed. Who are we going to be? But sooner or later, we need to be someone, because if we are not inside a character, then we are not inside the story.
How do you put the audience into a character? Easy. Show one. You'd have to go out of your way to keep the audience from imprinting on them. It could be a raccoon, a homeless man or the President. Just fade in on them and we are them until we have a better choice.
If there are choices, the audience picks someone to whom they relate. When in doubt, they follow their pity. Fade in on a raccoon being chased by a bear, we are the raccoon. Fade in on a room full of ambassadors. The President walks in and trips on the carpet. We are the President. When you feel sorry for someone, you're using the same part of your brain you use to identify with them.
I wouldn't fuck around if I were you. The easiest thing to do is fade in on a character that always does what the audience would do. He can be an assassin, he can be a raccoon, he can be a parasite living in the racoon's liver, but have him do what the audience might do if they were in the same situation. In Die Hard, we fade in on John McClaine, a passenger on an airplane who doesn't like to fly."
– דן הרמון
קודם כל תודה רבה.
זו הרגשה אישית לחלוטין, ולא הייתה לי כוונה לטעון ששחקן מסוים הוא באמת יותר שמח או אוהב את המשחק משחקן אחר. להיפך, אני מאמין שהרוב המוחלט של הספורטאים עוסקים במקצוע שלהם מתוך הנאה (או רוצה להאמין כך בכל אופן).
אבל, שניהם העיקריים (אם לא היחידים) שגרמו לי להרגיש ככה, וזה מה שניסיתי להעביר בפוסט.
ברור שלכל אחד צפים רגשות שונים כשהוא רואה ספורט, ולכל אחד יש שחקן או קבוצה אחרים שאחראים לזה, ולדעתי זה חלק מהיופי.
וזו התחושה וההתלהבות שלי, גם אם הם הולכים יד ביד עם המיינסטרים.
אגב, זה לא אומר שאין לי הערכה/הערצה לאחרים.
קרי לא קטן ושברירי. הוא 1.90 חח. זה סתם סטיגמה.
מסי זה כבר סיפור אחר..
למרות שהם דומים בסגנון המשחק ובהנאה שהם גורמים אין באמת מה להשוות. סטף שלט שנתיים במקרה הטוב..
מסי שולט יותר מעשור זה לא בר השוואה בכללמסי הgoat.
סטף איפשהו בין 13 ל20 הגדולים.
מסכים.
אבל אפשר לומר שביחס לשחקן nba ממוצע קרי שברירי
תודה רבה מתן יופי של השוואה.
.
מסי פחות אסטתי בעיניי. הוא הדבר הכי יעיל שראינו אבל הוא לא הקסם שהיה רונלדיניו שפשוט היה עושה קסמים עם טריקים של ילדים. בעיניי סטף יותר קרוב דווקא אליו
מסי לא אסטטי? נכון רונלדיניו מבחינת הטריקים goat אבל מסי מס 2 בטריקים אי פעם. כנראה שכחת את הדברים המדהימים והפעלולים שהוא עשה.
כתבה יפה.
לדעתי הביקורת על התפקוד של מסי בנבחרת קצת מחמירה מדיי, במיוחד בדוגמה של מונדיאל 2014. גרמניה הייתה נבחרת הרבה-הרבה יותר שלמה, מוכשרת ועמוקה מארגנטינה. זה שארגנטינה הצליחו לכפות משחק צמוד והארכה זה כבר הישג בפני עצמו. בכדורגל לעומת כדורסל, הרבה יותר קשה ״לסחוב״ קבוצה במשחק בודד.
מנגד, אין ספק שדווקא בטורנירים אחרים כמו קופה אמריקה, מסי בוודאות יכול היה לתת תצוגות טובות יותר ולהשיג איזה תואר.
3 פעמים החמיצו מול השוער באחד על אחד כולל אחד של מסי. יכולים לבוא בטענות רק לעצמם.
דעתי על מונדיאל 2014 באמת מעט מוטה בגלל החוויה שלי באותו הזמן, אולם אני עדיין דבק בעמדה שמסי היה צריך לעשות בנבחרת הרבה יותר ממה שהוא עשה. זה נושא לפוסט בפני עצמו, אבל לעזאזל – אפילו רונאלדו לקח עם פורטוגל את היורו!
מג'יק, ג'ורדן, והרבה גדולים מאד אהבו את המשחק, גם אם לא חייכו והשתטו כמו קרי. לברון הוא אחד הכוכבים הבודדים שאני מכיר שכל הזמן חושב ונראה שקשה לו ליהנות.
סטף, למרות שהוא רכז מעולה, פחות מנהיג על המגרש לדעתי, ופחות עמוס באחריות, קצת יותר קליל, וגם קצת פחות שומר. אם זה מצליח לו, למה לא?
עבורי משפט המחץ הוא ששניהם נראים כנהנים ממה שהם עושים יותר מהאחרים. עבורם זה לא 'עבודה' זה שעשוע ותענוג, מה שעוש/בה מהם כה מיוחדים, וכה קל להעריץ
תודה מתן
תודה לכולם על התגובות!